1דרכי חד גבך דרך אחת שלי אצלך הוא, כלומר, שהרי זו טענה ודאית וברורה שהיתה לו שם דרך, אבל הכא כאן, מי איכא למימר הכי האם יש מקום לומר כך? הרי הוא עצמו אינו יודע מהי התביעה שהוא תובע, שהרי אינו יודע בנו של מי הוא, ולכן אין לו טענת ודאי.2ומצד שני, ר' ירמיה אמר לך יכול היה לומר לך: אנא דאמרי אני שאומר אני את דברי, יכול להיות שאפילו לשיטת רבנן חכמים יכול אני לאומרם. ומדוע: עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם אמרו חכמים שם אלא משום שאמר ליה שיכול בעל השדות לומר לו אי שתקת אם תשתוק — שתקת תשתוק, ואי ואם לא — מהדרנא שטרא למרייהו אחזיר את השטרות לבעליהם ולא מצית תוכל לאשתעויי דינא בהדייהו לדבר בדין איתם, אבל הכא מי איכא למימר הכי כאן האם יש מקום לומר כך? שהרי כאן גם אם יחזירו את הדברים למצב הראשון, לפני שהיבם מת, עוד יהיה לספק מקום לתביעה, ולכן יתכן שאף חכמים יודו לו בזה.3ועוד בעיה באותו נושא: ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, אביו של היבם, שהוא סבו של הספק. ספק אמר: האי גברא בר מיתנא אדם זה, אני, בן של המת הוא וכיון שאבי היה אחד מבני הסב, הרי אני יורש את חלקו של אבי בנכסים ופלגא דידי ומחצית הנכסים, כלומר, חלקו של המת, שלי הוא, ואילו יבם אמר: את, בראי דידי את, ולית לך ולא מידי אתה, בני שלי אתה ואין לך ולא כלום בנכסים,4הוי הרי היבם ודאי, שהרי הוא ודאי בנו של הסב, וספק אין לו אלא טענת ספק, וכלל הוא: אין ספק מוציא מידי ודאי, שטענה מספק איננה יכולה לבטל טענה של ודאי.5מקרה נוסף: ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. ספק אמר: ההוא גברא בר מיתנא אדם זה, אני, בן המת הוא, ופלגא דידי ומחצית הנכסים שלי הוא, שהרי אני יורש את נכסי הסב מכח אבי, שהוא בנו. ובני יבם אמרי: אחונא את ומנתא אית לך בהדן אחינו אתה וחלק יש לך אתנו.6ומעתה פלגא דקמודי להו מחצית מנכסי הסב שהוא מודה להם — שקלי הם לוקחים, שכיון שהוא טוען שהוא יורש מכח בנו האחר של הסב, ולכן אין לו תביעה על מחצית הנכסים של היבם. תילתא דקא מודו ליה השליש שהם מודים לו שהרי שני האחרים אומרים שהוא אחד מאחיהם, ולכן על כל פנים מגיע לו שליש — שקל הוא לוקח, משום שהם מודים לו. פש להו דנקא נשארה להם איפוא שישית, שלגביה ישנם חילוקי דעות — הוי הרי זה ממון המוטל בספק וחולקין.7ומקרה נוסף: אם באו סבא ויבם לחלוק בנכסי ספק, שמת אותו ספק, והסב טוען שהספק הוא בנו של בנו המת, והוא שיורש אותו מכוחו, והיבם טוען שבנו שלו הוא, והוא שיורש אותו. או שהיו סבא וספק באים שניהם לחלוק בנכסי יבם שלא היו לו בנים, הסב אומר שאין הספק בנו של היבם ומכיון שכך הוא יורשו, שהאב קודם לכל יוצאי ירכו בירושה בבא בתרא קטו, א, והספק טוען שהוא בנו והוא שיורשו —8הוי הרי זה ממון המוטל בספק וחולקין.9א משנה שומרת יבם אשה שמת בעלה וממתינה לייבום שנפלו לה נכסים בירושה מקרוביה — מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת אותם או נותנת אותם לכתחילה אף שחלקו בית הלל בארוסה סתם, מפני שאינה נחשבת כנשואה לו והנכסים לגמרי ברשותה ומה שעשתה — קיים.10אם מתה שומרת יבם, מה יעשה בכתובתה שמגיעה לה מן המת, וכן בנכסים הנכנסים ויוצאין עמה, אותם נכסים שהביאה כנכסי מלוג מבית אביה, שאינם שייכים לבעל אלא הם יוצאים איתה לכשהיא מתגרשת או מתאלמנת? בית שמאי אומרים: יחלוקו באלה יורשי הבעל, עם יורשי האב. ובית הלל אומרים: הנכסים ישארו כולם בחזקתן. כיצד? כתובה תישאר בחזקת יורשי הבעל, מאחר שאת הכתובה היה הבעל צריך לתת מנכסיו, וכיון שיש ספק למי כסף זה שייך, נשאיר את הכתובה בחזקת יורשיו של הבעל, ונכסים הנכנסים ויוצאין עמה, כיון שחזקתם שהם של בית אביה — יהיו בחזקת יורשי האב.11אם היבם כנסה, את אשת אחיו המת — הרי היא כאשתו לכל דבר ודין היבמה כדין אשה סתם. ובלבד, כלומר, בפרט אחד דינה שונה מאשה אחרת, שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ולא מנכסיו של היבם.12ב גמרא שואלים: מאי שנא רישא דלא פליגי במה שונה המקרה שבראש המשנה שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי, שבחייה של השומרת יבם הכל מודים שנכסים שקיבלה בירושה הם בודאי שלה, ויכולה לעשות בהם מה שרוצה, ומאי שנא סיפא דפליגי ובמה שונה הסוף שהם חלוקים שבית שמאי אומרים שאם מתה יש חלק ליורשי הבעל בנכסים הללו?13אמר עולא, יש לחלק: רישא בראש המשנה מדובר שנפלה לייבום כשהיא ארוסה לבעלה הראשון, והנכסים נפלו לה בירושה כשהיתה שומרת יבם. והואיל ואם היה ארוסה חי לא היה זוכה בנכסיה אלה — כל שכן שלא יזכה בהם היבם. וסיפא ובסוף המשנה מדובר שנפלה לייבום כשהיא נשואה לאחר שהיתה נשואה, שמכיון שאם היה בעלה חי היו עוברים הנכסים הללו לרשות הבעל, עכשיו שנפלו כשהיא שומרת יבם, חולקים בהם גם יורשי הבעל.14ומעירים: וקסבר וסבור עולא כי זיקת ארוסה, זיקת ייבום באשה שהיתה רק ארוסה לאח המת של היבם, עושה אותה שתיחשב ספק ארוסה,15זיקת נשואה עושה אותה שתיחשב ספק נשואה.16ומסבירים: זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה, מדוע ספק — דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שודאי ארוסה, וכי בארוסה מודים בית הלל שמוכרת ונותנת לכתחילה וקיים?17והתנן והרי שנינו במשנה שנחלקו בכך: נפלו לה לאשה נכסים בירושה משנתארסה, בית שמאי אומרים: תמכור אם תרצה, ובית הלל אומרים: לא תמכור. אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה — קיים. אלא שמע מינה למד מכאן כי זיקת ארוסה עושה רק ספק ארוסה.18וכמו כן זיקת נשואה עושה ספק נשואה. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שודאי נשואה היא, וכי בית שמאי אומרים בזה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב?19והתנן והרי שנינו במשנה: אם נפלו לה נכסים משנשאת — אלו ואלו, גם בית הלל וגם בית שמאי, מודים, שאם מכרה ונתנה לאחרים — שהבעל מוציא מיד הלקוחות. משמע שהכל בחזקת הבעל. אלא שמע מינה למד מכאן כי זיקת נשואה עושה ספק נשואה.20אמר ליה לו רבה לעולא: לשיטתך שמדובר פה בספק ארוסה וספק נשואה לגבי זיקה, אדמפלגי עד שהם חולקים בגופה, כלומר, בגופם של אותם נכסים ובחלוקתם לאחר מיתה של היבמה, לפלגו שיחלקו בית שמאי ובית הלל בנושא קרוב יותר, בדברים שנוגעים בחייה, ולענין פירות, שהשאלה תהיה: מי אוכל פירות הנכסים הללו, האשה או היבם, שלדעת בית שמאי יחלוקו ולדעת בית הלל הנכסים בחזקתה, שהרי לדעתך היא היא המחלוקת!21אלא אמר רבה: אידי ואידי זה וזה גם ראשה וגם סופה של משנתנו, מדובר בהם שנפלה לייבום כשהיא נשואה, וזיקת נשואה עושה אותה שתיחשב ספק נשואה. וכך יש להסביר: רישא ראשית המשנה מדברת במקרה דאיהי קיימא שהיא קיימת, חיה — הוה לה איהי הרי היא, יש לה טענת ודאי שהנכסים שייכים לה, שהרי הקרן ודאי שייך לה, ואינהו והם, כל האחרים הבאים לתבוע, יש להם רק טענת ספק, שהרי אמרנו שהיא ספק נשואה, וכלל הוא: אין ספק מוציא מידי ודאי.22ואילו סיפא בסופה של המשנה מדובר שמתה, ואם כן הללו, יורשי האב, באין לירש, והללו, יורשי הבעל, באין לירש, ומכיון שיש כאן ספק — לדעת בית שמאי יחלוקו, ולבית הלל נכסים בחזקתה. וכשהיא חיה, אף בית שמאי מודים שנכסים בחזקתה.23איתיביה הקשה לו אביי לרבה: והאם לדעת בית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי? והתנן והרי שנינו במשנה: נפל הבית בבת אחת עליו על אדם אחד ועל אביו, או עליו ועל מורישיו, כלומר, אנשים שהוא היורש אותם, והיו עליו חובות של כתובת אשה וגם של בעל חוב אחר ולא היו לו נכסים כדי לשלם מהם גם את חובותיו וגם את כתובת אשתו, ולמורישים יש נכסים.24יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ולא ירש איפוא מאומה, ואחר כך מת האב, ולכן אנו, יורשי האב, זוכים בירושה ואין לבעלי חובותיו של הבן כל זכות בנכסים, ובעל חוב אומר: לא כן, אלא האב מת ראשון, ועם מותו ירש הבן את נכסיו, ואחר כך מת הבן, ובעלי החובות יכולים איפוא לדבריהם לתבוע את חובם מנכסיו —25בית שמאי אומרים: יחלוקו, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן של יורשי האב, ובעלי החוב שבאים בטענה צריכים להביא ראיה.26והא הכא והרי כאן שיורשי האב הם ודאי, ובעל חוב בא בטענת ספק, ולדעת בית שמאי האומרים שיחלוקו, קאתי בא הספק ומוציא חצי הנכסים מידי הודאי!27ומשיבים: שם אין בית שמאי רואים את דרישת בעלי החובות כטענת ספק, כי קסברי סבורים בית שמאי: שטר העומד לגבות — כגבוי דמי הוא נחשב. כלומר, כיון שיש בידם שטר חוב, הרי זה כאילו כבר גבו אותו והוא בחזקתם, ולכן אף את טענתם צריך לראות כטענת ודאי, שיש להם חזקה בנכסים לא פחות מזו של היורשים.28ומנא תימרא ומניין אתה אומר שזו דעת בית שמאי, דתנן שכן שנינו במשנה: נשים שקינאו להן בעליהן שלא ייסתרו עם אחר, ונסתרו, והן איפוא ספק סוטות, והיו צריכים להביאן למקדש שייבדקו על ידי שתיית המים המרים, ומתו בעליהן עד שלא שתו כלומר, לפני שהנשים שתו — בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן כשאר נשים, ואינן שותות מן המים המרים, שהרי אין להן בעל שבשבילו יצטרכו להיבדק. ובית הלל אומרים: הכלל הוא: או שותות או לא נוטלות כתובתן.29ותוהים: או שותות?! כיצד יכולות הן לשתות? הלא "והביא האיש את אשתו" במדבר ה, טו אמר רחמנא אמרה התורה וליכא ואין כאן מצב שכזה, שהרי האיש מת! אלא צריך להבין את דבריהם כך: מתוך שלא שותות — לא נוטלות כתובתן, שמא זנו.30והא הכא והרי כאן בסוטה שספק הוא, ספק זנאי זנתה ספק לא זנאי זנתה, ובכל זאת לדעת בית שמאי קאתי בא ספק של תביעת האשה את כתובתה ומוציא מידי ודאי של היורשים! אלא שמע מינה למד מכאן כי לדעת בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוא נחשב, וכיון ששטר הכתובה נחשב כגבוי, הרי גם לאותן הנשים יש טענה, שהיא כטענת ודאי.31ושואלים: ואביי שהקשה על רבה מענין "נפל הבית עליו" וכו', לותביה מהא שיקשה לו מזו מענין סוטה. שהרי לשיטתו היה יכול להוכיח מכאן שספק מוציא מידי ודאי לדעת בית שמאי! ומשיבים: אביי סבר שמדין סוטה אין להקשות, כי דלמא שמא כתובת אשה שאני שונה בדין, משום חינא חן, שעשו חכמים חיזוק לכתובת אשה יותר מבשטרות חוב אחרים, משום שרצו שיהיה חן האנשים על הנשים, ותיקנו שיהיה לשטר הכתובה תוקף מרובה.32ושואלים שוב על אביי, ולפי הבנתו: ולותביה ושיקשה לו מדין כתובה דמתניתין שבמשנתנו, שלכאורה גם ממשנתנו יוצא שלדעת בית שמאי יורשי האשה חולקים לא רק בנכסיה אלא גם בכתובתה, והרי טענת היורשים לגבי כתובתה של אשה זו אינה אלא טענת ספק, משמע שטענת ספק שלהם בכתובה מוציאה מידי ודאי של יורשי הבעל!33ומשיבים: לא פליגי נחלקו בית שמאי בזה. ומה שאמרו "יחלוקו" הכוונה היא בנכסים שנפלו לה בירושה, ולא לגבי כתובתה. ותוהים: ולא?! וכי לא נחלקו בכך? והא קתני והרי שנה במשנה: מתה אשה זו, מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאין עמה — בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן. משמע שבית שמאי סבורים שאף בכתובה יש חלוקה!34ומשיבים, הכי קאמר כך אמר התנא, זו היתה הכוונה: מתה, מה יעשה בכתובתה, ושבקה והניחה, עזב את הבעיה הזו ולא פתרה. ואילו בענין נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בזה — בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן.35אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת שאין בית שמאי חולקים בכתובה, ואין הטעם משום ששטר העומד להיגבות הריהו כגבוי כבר, וראיה לדבר — דקתני ששנה בה : יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. משמע שיורשי הבעל באים ולוקחים דבר מאת יורשי האב, שלהם יש לכאורה זכות ראשונה, הרי שמדובר כאן בירושת נכסי מלוג שהם מבית אביה, ולא קתני שנה שיורשי האב חולקים עם יורשי הבעל, שדבר זה ניתן להיאמר לגבי הכתובה שהאשה מקבלת מבעלה, משמע שהמחלוקת היתה רק ביחס לנכסים ולא לגבי הכתובה. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.36אביי אמר שאפשר לתרץ את המשנה לא כעולא ולא כרבה, אלא באופן אחר: רישא בראשיתה של המשנה מדובר שנפלו לה הנכסים בירושה כשהיא שומרת יבם, ואילו סיפא בסופה מדובר שנפלו לה הנכסים כשהיא תחתיו של הבעל הראשון, ומכאן ההבדל.
